גמרא
פירוש
לְיָרִיד שֶׁל גּוֹיִם1 אוְלוֹקְחִים בְּהֵמָה עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת בָּתִּים שָׂדוֹת וּכְרָמִים וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בָּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָן.
רַב בשְׁרָא לְחִיָּיא בַּר אָשֵׁי לְמִיגְדַּל אוּהָרִי בְּחוּלָּא דְמוֹעֲדָא מַאי טַעְמָא מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט הוּא אֲבָל גאִיזְלֵי אָסוּר מַאי טַעְמָא מַעֲשֵׂה אוּמָּן הוּא.
רַב יְהוּדָה דשְׁרָא לְאַמֵּי תנורא לְמִיגְדַּל תַּנּוּרֵי הדרן עלך משקין בית השלחין
מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עכו״ם״.
יארוד של גוים אע״פ שהיא בעיר של ע״ז ויש בה יום איד הואיל ואין בה מכס לע״ז מותר לילך בה בזמננו ליקח שם בהמה עבדים ושפחות אחר שדברים אלו נמצאים בהזמנה בשעת היארוד שמא לא יזדמן לו כן אחר היארוד ולא עוד אלא שכותב ומעלה בערכאות שלהם שכל שהוא יכול להרויח עמהם במשא ומתן ובסחורתו הרי הוא כמציל מידם וגדולי המפרשי׳ אוסרין אא״כ גובה אותם בחובו ממה שאמרו שהוא כמציל מידם ולא נקרא מציל אא״כ היו חייבים לו וכבר ביארנו שכל שיכול להרויח עמהם נקרא מציל והרי אמרו שם בפירוש על קצתם זבני מיניהו פיתא וסנדלא ביארוד של גוים ודבר זה פקדון ביד פרק זה עד שיגיע למסכת ע״ז ויתבאר שם בשלמות בע״ה: קליעות העשויות מעצים הדקים לצוד בהם את הדגים והם הנקראים כאן אוהרי מלאכת הדיוט הוא ומותר לעשותם במועד אבל רשתות העשויות מחוטים של פשתן לצוד בהם עופות והם הנקראים אוזלי מלשון ויביאו את המטוה שפירושו כד אזיל אסור לעשותם מפני שהם מעשה אמן: קליעות של הוצים שעושין מהן צורות תנור וטחין אותם מבפנים ומבחוץ בטיט עושין אותן לצורך המועד ואף לדעת האוסר בהעמדת תנור מתחלה בזו התירו שאינה אלא מלאכת עראי ומ״מ לדברי הכל דוקא בשאפשר להשתמש בו במועד כמו שביארנו למעלה והוא שאמרו בסוגיא זו כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים פי׳ בימות החמה כגון במועד של פסח שהם מתיבשים מהם ויכול להשתמש בהם במועד עצמו מותר אבל בימות הגשמים ר״ל ימי החג שהם שאין עשויין להתיבש ואין תשמישם מצוי במועד עצמו אסור ומותר גם כן לקלע חוטי הנפה דרך קליעה שכל שהוא דרך קליעה ולא דרך אריגה גמורה מעשה הדיוט הוא ולצורך המועד מותר: המשנה התשיעית והכונה בה ככונת מה שלפניה ועושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט אבל לא מעשה אומן שפין את הסדקים ומעגלין אותן במעגלה ביד וברגל אבל לא במחצלים אמר הר״ם מעשה הדיוט כמו שקדם זכרו שיתן האבנים זו על גב זו בלא טיט ושפין את הסדקים פירושו ששפין ומחליקין הסדקין שבגג כדי שילכו המים ולא ירדו לבית דרך אותן סדקין ואמרו ומעגלין אותן כך שיעורו ומעגלין אותן כעין [מעגילה] ביד או ברגל אבל לא במחצלים ומחצלים כלי של ברזל שהבנאים מחליקין בו ובלשון עברי מקצוע: אמר המאירי עושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט כגון הוצא ודפנא או שצר בצרור ר״ל בנין אבנים ואינו טח בטיט וענין זה יש שפירש בו מעקה גמור והוא צריך לו בגג מפני שגגותיהן לא היו משופעין אלא חלקים כעין עליה ומשתמשין בה וצריכין לעשות בה מעקה וכן מרפסת פירשו בו שהוא תקרה יוצאה לפני פתח העלייה ומשתמשין בה אלא שהוקשה לקצת מפרשים ממה שאמרו בסיפרי כי תבנה וכו׳ יכול אף הבונה שער אכסדרא ומרפסת יהא חייב במעקה ת״ל בבתיך מה בית מיוחד לדירה וכו׳ אלמא שאין המרפסת חייב במעקה ונראין הדברים שהמרפסת אין ענינה מונח על דבר אחד בפרט וכל שיוצאין בו מפתח של עלייה נקרא מרפסת יש מהן שעשויין לתשמיש כגון שעולין דרך בה לפתחי עלייה וצריכין למעקה ויש מהן שאין עשויין להשתמש אלא שנכנסין דרך סולמות לפתחי העלייה והם עשויים להניח שם עצים ושאר דברים שאין דריסת הרגל מצויה בהם ויוצאין מן העליה להם דרך חלונות או מן החצר בסולמות וכגון זה אינו צריך מעקה אלא שקשה עוד לפרש שבתלמוד המערב פירשו לגג שלשה ולמרפסת עשרה ואם במצות מעקה הגמור אנו עסוקים הרי מצינו לה מקום בגג לעשרה כמו שאמרו בסיפרי מקום מעגלו שלשה ובית דרסו עשרה ומקום מעגלו הוא הצד הגבוה שממנו מתחילין המים לירד לצינור שבצד האחר ומפני שיש שם שפוע ואין משתמשין בו תמיד היו בשלשה אבל בית דרסו והוא שאר כל הגג העשוי לדריסה צריך עשרה ואפשר לתרץ בה שאף מה שאמר לגג שלשה במקום מעגלו הוא אומר כן או שמא מתוך שתשמיש הגג מצוי כל כך במועד דיו בשלשה שאין תשמישו מצוי אלא בימי מלאכה ולאחר המועד משלימו וגדולי המפרשי׳ פי׳ מתוך קושיות אלו שמעקה האמור כאן לא מעקה גמור הוא למצות מעקה אלא מעקה לצניעות בעלמא ואין נראה כן: שפין את הסדקין והוא שכשהיו הגשמים יורדים היו נעשים סדקים בעפר הגג והתירו לו לטוחן בטיט או בסיד שלא ליכנס המים לתוך הבית: ומעגילין אותן במעגלה וכו׳ פי׳ בגמ׳ שמתקנין את הטיחה ביד וברגל תקון גמור כעין תקון שבמעגלה שהוא כלי ברזל רחב שבו מחליקין פני הטיחה אבל לא יעשה כן במחצלים והוא כלי העשוי כמין מקבת דרך הכאה או דרך כבישה על הטיט ומתוך כבדו הוא מחליקו ואין צריך לומר שאין עושין כן במעגלה שמלאכתה בכך שאינה מלאכת האבד כל כך כדי להתיר בו מלאכה גמורה לגמרי אלא שאם היה שם חשש קעקוע לבירה אין פקפוק בהתרו: זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו: המשנה העשירית הציר והצנור הקורה והמנעול והמפתח שנשברו מתקנין אותן במועד ובלבד שלא יתכוין מלאכתו במועד אמר הר״ם ציר הדלת ידוע והוא כמו עלי המכתש מברזל והוא קטן וצנור ידוע ומנעול דבר שסוגרין בו הדלתות ופי׳ שלא יכוין מלאכתו במועד שלא יתעצל קודם המועד במלאכתו ויכוין לעשותה במועד: אמר המאירי הכונה לבאר במלאכות אלו שהן מותרות מטעם מלאכת האבד הציר הוא רגל הדלת הסובב והצנור הוא חור האסקופה שהציר סובב בו ואמר שאם נשברו או נתקלקלו המנעול והמפתח מתקנן במועד אע״פ שנשברו מערב יום טוב והיה אפשר לו לתקנו שהרי מ״מ מלאכת האבד הוא ובלבד שלא יתכוין מערב יום טוב לעשות ממלאכה זו כדי לעשותה במועד הא אם עשה כן אסור שכל מכוין מלאכתו במועד אסור כמו שיתבאר: זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא והתבאר עליה בגמרא שאין צריך במלאכה זו שנוי אלא עושה אותה כדרכו ובכלים הראויים לאותה מלאכה ר״ל בפטיש ובקורנס שמלאכת האבד אינו צריך לשנות בה כמו שיתבאר ומה שאמרו שעד שבא ר׳ יוחנן היה פטיש מכה בירושלם במועד ומיחה הוא בדבר לא מיחה אלא מפני שהיה סובר כר׳ יהודה להצריך שנוי אף במלאכת האבד ואין הלכה כן וכן התבאר בגמרא שמתקנין את היתד לסגור בו הדלת בלא שום שנוי: המשנה האחת עשרה והכונה לבאר בה היתר מלאכה מצד שהיא לצורך המועד כבשים שהוא יכול לאכלן במועד כובשן פי׳ מנהגם היה שהיו צדין דגים קטנים וכובשין אותם במלח ובחומץ ומשהין אותו בכך ימים רבים וכן עושין בקצת דברים אחרים ואין ראויין לאכילה תכף שנכבשו עד שיעבור זמן לכבישתן ומתוך כך הוא אומר שאם יכול ליהנות בהם בתוך המועד מותר לכבשן אע״פ שאין ראויות במועד שהרי עכשו מ״מ מלאכת האבד הוא ואם כבישה זו אינה מפקעת אכילתן מכל וכל אלא שקצת בני אדם אוכלין אותם באיזה תקון מותר לצודן על דעת כבישה ולכבשן שהרי מ״מ ראויות הן לקצת בני אדם והוא שאמרו שרא להו רבא למיזל ולמיצד לכתחלה ולמימלח וכשהקשו לו ממשנתנו השיב אגב איצצא מיתדלי כלומר שיכבשום במכבש להוציא משם הוזק המליחה והלחות וכן הדין באיזה דרך של תקון: נמצא מ״מ שלא הותרה צידה מתחלה אלא או לאכילה או למליחה הראויה לאכול במועד אף על ידי קצת תחבולה ואף זו דוקא בצנעה וכמו שאמרנו הציידין והדשושות עושין בצנעה לצורך המועד אבל בכונת ריוח לבד אסור ואין זה דומה לסחורה שהתרנו שבסחורה ביטול הכיס בפסידא אבל צידת דגים מציאה גמורה היא ועוד שהסחורה אינה אלא מקח וממכר ובצידה יש בה מלאכה גמורה וטורח יתר וכן שהסחורה הנאתה מצוייה במועד עצמו ועוד שהסחורה שמא שעתה עוברת מה שאין כן בצידה ועוד שהסחורה היא מזדמנת לו מאליה והצידה הוא רודף אחריה: זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שפירשנו הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו: ונשלם הפרק תהלה לאל: פרק שני בע״ה:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush